תוכן

קס) מהו הפירוש, שהבוצינא דקרדינותא עושה נקב באחורי ז"א כדי להשפיע להנוקבא.
מקום הזווג, דהיינו שבו הוא מציאות המסך והעביות המעלה או"ח, נקרא פה או נקב. כי בראש נקרא פה, וכשהוא בגוף, נקרא נקב. וטעם הדבר הוא, משום שמקום המסך הוא באמת בחינת הסיום של כח הצמצום המסיים על האור, ואינו נותנו לעבור דרך עליו ולהתפשט למטה ממנו, כנודע. אלא בסגולת האו"ח שבו, הוא מתפשט ממעלה למטה לבחינת תוך סוף. שבסופו מתגלה אותו בחינת הסיום הנמצא בהמסך במקום הזווג, כנודע. הרי, שאע"פ שבחינת המסך המעלה או"ח הוא כח הסיום גמור על אורות העליונים, מ"מ הוא מעביר איזה שיעור מהאורות לבחינות הע"ס דגוף. וזה מדומה, לבחינת נקב וחור שנעשה בתוך כח הגבול והסיום שבמסך, אשר הכח שלו נתבטל שם, והאורות עוברים דרך שם חפשי לרצונם. וע"כ מכונה מקום הזווג בשם נקב, שהוא דרך הפתוח בתוך המסך המחזיר האורות לאחוריו, והבן היטב. והוא הפה של ראש, בפרצוף דגדלות. והוא פי החזה, בפרצוף דקטנות של יניקה, שחג"ת הם הראש שלו, ונמצא הפה במקום החזה. והוא פי הטבור, בפרצוף העובר אשר ראשו בין ברכיו, שאין לו אפילו בחינת ראש דחג"ת, ונמצא הפה שלו במקום הטבור. אמנם זווג הזה דטבור אינו זווג לעצמו, אלא בבחינת התכללות במסך דאמא, וז"ס שאוכל דרך שם רק מה שאמא אוכלת, כי אין לו עוד בחינת זווג פרטי לעצמו, בדומה לפה דראש.
ונודע, כשז"א משפיע מוחין דקטנות לנוקבא, הוא מעורר ומחדש את בחינת המסך דקטנות של עצמו, שדרך שם קבל בעצמו המוחין דקטנות בעת קטנותו עצמו. ונמצא שהוא צריך להשפיע להנוקבא מבחינת היסוד דקטנות שבו. אמנם היסוד הזה כבר עלה לחזה ונעשה לבחינת ת"ת, וכבר ירד כל כח ה"ת ממנו אחר שהשיג את האחורים החדשים, כנודע. וא"כ כבר אין שם שום נקב עתה בחזה שלו. כי חג"ת הישנים שהיה בהם נקב החזה, עלו ונעשו עתה לפה דראש, כי חג"ת אלו נעשו לחב"ד, ועתה עומד שם היסוד בשליש עליון דת"ת, ואין שם שום נקב כלל. וא"כ מאין יכול הז"א לעורר הפה דקטנות שלו כדי להשפיע הבחינה שכנגדו להנוקבא. וז"ש הרב, שהבוצינא דקרדינותא, שהוא נקודת המלכות שהיתה דבוקה בו בהיסוד דקטנות וגם עתה לא זזה משם, אלא שהיא בו בלי פעולה והכר, מחמת שכבר ירד כח הצמצום מעינים כנ"ל, הנה עתה חוזר ומחדש כחה בבחינת ה"ת שלה, כמות שהיתה בעת קטנותה. וע"כ נעשה שם מחדש מקום זווג בפה החזה, כדי למדוד משם המוחין דקטנות אל הנוקבא. וז"ש שהבוצינא דקרדינותא שבמקום החזה דז"א עושה נקב במקום החזה מאחוריו, דהיינו מקום זווג מחדש. אמנם מקום הזווג הזה נבחן לבחינת אחורים שלו, כי אינו לצרכו עצמו, ובחינת אור הפנים של עצמו, אינו נגרע כלום משום זה. וע"כ נבחן שבהפנים דחזה דהיינו בבחינת עצמו, אין שם חידוש נקב כלום, וכל החידוש נקב נעשה מאחורי החזה, בכונה בשביל הנוקבא. ואתה מוצא כאן, שאע"פ שכל דבקותה של הנוקבא הוא רק בנה"י החדשים של הגדלות בלבד, כנ"ל בתשובה קנ"ח, מ"מ אינה יכולה לקבל מבחינת נה"י אלו, אלא רק מנה"י הישנים שעלו לחג"ת, שהשפעתם עוברת אליה דרך נקב החזה, וזכור. (תשע"ז אות ס"ז).